אז ככה.

אתמול אחר הצהריים פגשתי מישהי שסיפרה שגם לה קיצצו שעות במשרד החינוך (במקרה שלי קיצצו אותן ל - 0). והיא חושבת להתחיל לעבוד באופן פרטי. האם אני בשלה מספיק כדי לפתוח קליניקה משלי? להכריז על עצמי כמטפלת עצמאית? הלכתי לישון עם המחשבות והשאלות.

וקמתי לבוקר חדש במסע החיפושים. החלטתי שאחרי שאביא את הילדים לבית הספר, אלך לשתות קפה בארומה. מיד יודע? אולי שם אפגוש בהזדמנות...

ואכן, בשולחן לידי ישבו שלוש נשים. אחרי כמה דקות התברר לי ששתיים מהן מראיינות את השלישית. החלטתי שכאשר הן נפרדות מהמרואיינת, אגש אני ואציג את עצמי. ובינתיים, בגלל הקירבה בין השולחנות, לא יכולתי שלא לשמוע את השאלות.

"האם את לוקחת סמים?", "האם תסכימי לעבוד במקום שלא משלם את כל הוצאות הנסיעה?" "מה החלום שלך אם כל האפשרויות פתוחות בפנייך?" "האם את מוכנה גם לעסוק בניקיון?" חשבתי מה הייתי אני עונה לשאלה "מה החלום שלך..." והאמת שהתשובה אינה כל כך חד משמעית.

מה שהכי חשוב לי הוא תחושת סיפוק שלי והכרת תודה מצד המעסיק.

ואת זה אוכל למצוא גם במשרות שאינן קשורות בהכרח לתחום הלימודים שלי. 

יום טוב לכולנו