מועקה

שנה חדשה התחילה
לא פורסמו שום מודעות דרושים חדשות בימים האחרונים
ואתמול בבוקר קמתי עם מועקה.
פתאום הבנתי שאני אישה עצבנית ומחוסרת עבודה
את הראיון עבודה שנקבע למחר, דחו לאחרי החגים. ואני כבר לא נהנית מהחופש הזה.
זהו.

שבוע שני לחיפוש מתחיל

יום ראשון ואני כבר אחרי קפה בארומה וקניות. קצת נקיונות בבית עוד לפני.
דפדפתי בכל אתרי הדרושים בהם אני מחפשת בשבוע האחרון ואין שום מודעה חדשה.
קצת מבאס...
הנה למשל, לפני שבועיים כאשר החלו סימני השאלה לגבי השיבוץ שלי במשרד החינוך, מצאתי מודעה של מקום המיועד לאנשים עם מוגבלות שכלית ותחלואה נפשית. האמת שבמבט ראשון זה נראה לי ממש מתאים. שעות נוחות, אנשים שזקוקים לזה ולא דורשים נסיון של 10 שנים וכד'.
התקשרתי מיד ולאחר ששלחתי את ה  - CV, קיבלתי טלפון והזמנה לראיון. כבר נקבעה שעה. ואז עשיתי "גוגל" למקום. מה שגיליתי ממש העציב אותי. זהו ממש מוסד מהסוג הישן, בו קושרים את החסויים לכסא, המקום מוזנח, מלוכלך, חסר גירויים. נבהלתי וביטלתי את הראיון. מאז במשך שבועיים בכל בוקר ראיתי מחדש את המודעה הזו, ואליה הצטרפו אט אט גם "דרוש פסיכיאטר" "דרוש רופא תורן" "דרוש אח"... ועוד ועוד... למעשה, אני חוששת שמלבד רכזת כח האדם, אין שם משרה אחת המאויישת בקביעות.
שוב התעצבתי. מה אשמים הדיירים? מדוע לא מגיעה להם איכות חיים מינימלית לאחר שהגורל התאכזר אליהם?
אבל אני עצמי מרגישה שכרגע זה גדול עלי. לא מסוגלת להכיל את הסבל הזה.

אז מה הספקתי לעשות השבוע?

לשלוח קורות חיים לעשרה ארגונים.

לקבוע ראיון עבודה אחד. עצם הידיעה שיש לי ראיון בעוד שבועיים כבר ממלאת אותי באופטימיות וביטחון, שהנה אני בחזרה על הסוס.

אתמול עדכנתי את הבוסית הקודמת שלי (לא זו שהעיפה אותי ממשרד החינוך) אלא מישהי שעבדתי איתה כמה שנים טובות, שיש לי ראיון. וכאשר היא שמעה לאיזה תפקיד היא קצת כעסה בטענה שאם אני רוצה כזה תפקיד, אז כבר יכולתי לחזור אליה...

אבל הסברתי לה את העניין ופתרנו את הבעיה.

סופשבוע רגוע לכולם. מקווה שבשבוע הבא תהיינה עוד התפתחויות.

יש לי ראיון בעוד שבועיים... מה שאומר שבינתיים צריך להמשיך ולחפש... אבל בכל זאת נחמד לשלוח קורות חיים ולקבל הזמנה אחרי שעה :)

אני כמובן כבר מפנטזת על התפקיד ולא מעלה בדעתי שיש עוד כמה מתחרים ומתחרות, שיש עניין של כימיה עם המראיינת...

כמובן שהכל יכול להשתנות, אבל מרגע שהחלטתי שאמצא עבודה, התחלתי ליהנות מהחופש. בבוקר כמובן אני קמה מוקדם כדי לארגן את הילדים ולהסיע אותם לבית הספר. אבל אחר כך אני עושה הכל באיטיות נעימה. ארוחת בוקר, מקלחת... קפה ועיתון בארומה. 

שלחתי קורות חיים בבוקר למשרת הדרכה בחברה למיכשור רפואי. אמנם בהכשרתי אני מטפלת באמנות, אבל בעברי למדתי בטכניון ואני בראש פתוח. העיקר למצוא עבודה שאקום אליה בבוקר בחיוך. יש כזה דבר? :)

בצהריים פתאום תקף אותי דכדוך קל. היו לי נקיפות מצפון על כך שהילדים בצהרון ואני חסרת מעש. אבל אחרי שקראתי את "סטונר" וישנתי שעה נקיפות המצפון חלפו עברו. לסיום היום הכנתי פיצה מעולה. עוד מעט הילדים ילכו לישון. משמרת "אמא" מסתיימת ומשמרת "בת זוג" מתחילה.

אז ככה.

אתמול אחר הצהריים פגשתי מישהי שסיפרה שגם לה קיצצו שעות במשרד החינוך (במקרה שלי קיצצו אותן ל - 0). והיא חושבת להתחיל לעבוד באופן פרטי. האם אני בשלה מספיק כדי לפתוח קליניקה משלי? להכריז על עצמי כמטפלת עצמאית? הלכתי לישון עם המחשבות והשאלות.

וקמתי לבוקר חדש במסע החיפושים. החלטתי שאחרי שאביא את הילדים לבית הספר, אלך לשתות קפה בארומה. מיד יודע? אולי שם אפגוש בהזדמנות...

ואכן, בשולחן לידי ישבו שלוש נשים. אחרי כמה דקות התברר לי ששתיים מהן מראיינות את השלישית. החלטתי שכאשר הן נפרדות מהמרואיינת, אגש אני ואציג את עצמי. ובינתיים, בגלל הקירבה בין השולחנות, לא יכולתי שלא לשמוע את השאלות.

"האם את לוקחת סמים?", "האם תסכימי לעבוד במקום שלא משלם את כל הוצאות הנסיעה?" "מה החלום שלך אם כל האפשרויות פתוחות בפנייך?" "האם את מוכנה גם לעסוק בניקיון?" חשבתי מה הייתי אני עונה לשאלה "מה החלום שלך..." והאמת שהתשובה אינה כל כך חד משמעית.

מה שהכי חשוב לי הוא תחושת סיפוק שלי והכרת תודה מצד המעסיק.

ואת זה אוכל למצוא גם במשרות שאינן קשורות בהכרח לתחום הלימודים שלי. 

יום טוב לכולנו 

החלטתי לכתוב את הבלוג הזה כדי שתהליך חיפוש העבודה יהיה יותר מעניין. וגם שיהיה לי ליווי שלכם, הקוראים.

היום בבוקר הייתי בפגישה עם משרד החינוך. לא משנה איפה ועם מי.. מה שכן משנה, הוא שכמו בשיר "50 דרכים לעזוב את אהובך" של סיימון וגרפונקל, יש גם חמישים דרכים להגיד לעובדת שכדאי לה להתחיל לחפש אופציות אחרות.

חזרתי הביתה אבלה וחפוית ראש. עד לפני שבועיים עוד אמרתי בשמחה לכל מתעניין שאני עובדת במשרד החינוך, והנה הסטטוס השתנה. אני מובטלת!!

אז נכנסתי לכל אתרי הדרושים שאני מכירה. ואפילו שלחתי קורות חיים למשרה אחת שנראתה מעניינת. אמנם בפירוש ביקשו עו"ס, אבל אולי יתמזל מזלי ואף עובדת סוציאלית לא תפנה אליהם.

הילדים בצהרון עד ארבע, כי הייתי בטוחה שאני אעבוד...

אבל אני אופטימית. כמו שכתב הנדריקס "בסוף מוצאים אהבה", ככה אכתוב אני את "בסוף מוצאים עבודה".